החלטה בתיק בש"פ 1395/13

1.        בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.2.2013 (מ"ת 29231-11-12, השופטת מ' ברנט) שהורתה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ודחתה את בקשתו להשתחרר לחלופת מעצר.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 15.11.2012 ובו מיוחסות לו העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין. על-פי כתב האישום, העורר ירה - באמצעות נשק ותחמושת שנשא עמו שלא כדין - לעבר ארבעה אנשים, בני משפחה יריבה, אשר הגיעו למוסך שבבעלות בנו (להלן: המוסך) כשאחד מהם נושא אלת עץ. כתוצאה מהירי נפצע אחד מן הבאים, והאחרים החלו להימלט מהמקום, בעוד העורר ממשיך לירות לעברם יריות נוספות עד אשר נמלט בעצמו מן המקום.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 24.12.2012 קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר.

4.        כבסיס לתשתית הראייתית נגד העורר שימשה הודעתו של פתחי חגיר (להלן: פתחי), עובד המוסך, אשר מסר כי ראה את העורר מחזיק בידו אקדח. לעדות זו נמצאו חיזוקים בהודעותיהם של שלושה עדים נוספים מבין האנשים שנכחו באזור - משה קלימנקו (להלן: משה) ויוסי כהן (להלן: יוסי), אשר עובדים בבתי עסק סמוכים למוסך, וכן חסיין אבו זייד (להלן: אבו זייד), אחד מבני המשפחה היריבה אשר הגיע למוסך יחד עם קורבן הירי. שלושה עדים אלה לא זיהו את העורר אך מסרו פרטים שהתיישבו עם גרסתו של פתחי. אבו זייד ציין שהיורה היה גבר מבוגר ששטף את הכניסה למוסך, אמירה שהתיישבה עם גרסתו של פתחי לפיה העורר שטף את הכניסה למוסך. משה העיד כי לא ראה בבירור את פניו של היורה, אך תיאר אותו כאדם כבן 50-45 המתנשא לגובה 167-165 ס"מ לערך, בעל גוף מלא וחזות מזרחית, אשר משה העריך שהיה ערבי. משה ציין כי היורה רץ לתוך המוסך, ודברים אלה תאמו את גרסתו של פתחי, שטען כי העורר נכנס אחרי הירי למוסך.

5.        חומר החקירה כלל גרסאות של עדים נוספים מבין עובדי המוסך, שנכחו במקום במועדים הרלוונטיים להתרחשויות המתוארות בכתב האישום (אף כי לא היו עדים לירי עצמו) ולא מסרו כי ראו במקום את העורר. שניים מבין העובדים - זיוה בנימינוב (להלן: זיוה) ומאזן אדכידק (להלן: מאזן) - נשאלו מפורשות האם הבחינו בעורר, וציינו כי לא ראו אותו במוסך כלל ביום האירוע. זיוה אף מסרה כי מייד לאחר הירי התבוננה במתרחש בתוך המוסך מבעד לחלון משרדה, מבלי לציין שהבחינה בשלב זה בעורר. אסתר פולק (להלן: אסתר) מסרה כי יצאה מהמוסך ברגעים שבהם אירע הירי, אולם כאשר נשאלה מי הגיע למוסך באותו יום, לא הזכירה את העורר. יום טוב לוי (להלן: יום טוב) ועלי עיסא (להלן: עלי) לא הזכירו גם הם בגרסאות שמסרו את נוכחותו של העורר - אף כי יש לציין שבדומה לאסתר, הם לא נשאלו האם ראו אותו. בית המשפט קמא סבר שהודעות אלה אינן מקעקעות, בשלב זה, את התשתית העובדתית הלכאורית.

6.        בית המשפט הורה על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר. מהתסקיר עולה כי העורר, יליד 1951, הוא נשוי, אב לחמישה ילדים וסב לנכדים. העורר סובל מבעיות בריאותיות בלב ובריאות ואף עבר אירוע מוחי. בעבר הוא היה מעורב בביצוען של עבירות נשק שונות, והוא אף הורשע ארבע פעמים, אחת מהן בגין ביצוע רצח (אך שוחרר מן המאסר שהושת עליו בעטייה של הרשעה זו במסגרת "עסקת ג'יבריל"). התסקיר תאר את העורר כמאופיין בדפוסים עברייניים וכמי שמאמין בהחזקה ובשימוש בכלי נשק במסגרת סכסוכים או לצורך הגנה עצמית. התסקיר מתייחס גם לכך שהעורר סובל מסף תסכול נמוך וקשיחות מחשבתית. לצד זאת, ציין שירות המבחן כי שלושה מן המפקחים שהציע העורר, קרובי משפחה המתגוררים בכפר קאסם, מכירים את נסיבות חייו ואת הסיבה למעצרו הנוכחי, ומבינים את התפקיד הנדרש מהם. שירות המבחן העריך כי רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר לעבירות אלימות היא בינונית ואילו התוצאה של אלימות זו עלולה להיות בינונית-גבוהה. שירות המבחן התקשה לאפיין את חלופת המעצר הראויה עבור העורר ולכן נמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופה.

7.        לאחר שעיין בתסקיר דחה בית המשפט קמא את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט קמא עמד על כך שבעבירות בכלי נשק ברירת המחדל היא מעצר עד תום ההליכים, ואילו סטייה ממנה היא החריג. על רקע זה, הדגיש בית המשפט קמא את הנסיבות החמורות של המקרה שבפנינו ועמד על העובדה ששירות המבחן לא המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, חרף התרשמותו החיובית מחלק מהמפקחים שהציע. כן הדגיש בית משפט קמא כי מצבו הרפואי של העורר אינו מהווה עילה לשחרור לחלופת מעצר.

8.        במסגרת הערר שבפני טען בא-כוחו של העורר הן כנגד הכרעתו של בית המשפט קמא בסוגיה של ראיות לכאורה והן כנגד ההחלטה שלא לשחררו לחלופת מעצר.

9.        בכל הנוגע לתשתית הראייתית טען בא-כוחו של העורר שמכלול העדויות מעלה ספק בדבר האפשרות שהעורר היה במוסך בזמן האירוע. הוא טען כי העובדה שהעורר לא נצפה במוסך על-ידי אנשים רבים ששהו בו מעידה על כך שלא נכח בו כלל. הוא הצביע על כך שפתחי ציין בהודעותיו הראשונות כי לא ראה את העורר בזירה. לשיטת בא-כוחו של העורר, עדותו של פתחי השתנתה "באורח פלא" לאחר שאוים על ידי חוקרי המשטרה ואף הואשם בעצמו במעורבות בירי, וכל זאת בנסיבות שבהן חוקר המשטרה קיים עמו שיחה מחוץ לטווח ההקלטה של חדר החקירות. כמו כן, העורר הפנה להודעתו השלישית של פתחי במשטרה, שבה ציין כי האקדח שראה בזירה היה אקדח אוויר, הדומה לאקדח המשמש לפירוק ברגים ברכב. בא-כוחו של העורר גם הוסיף וטען כי אבו זייד היה שיכור בעת האירוע, כפי שעולה גם מהודעתו שלו במשטרה, ולכן לא ניתן לסמוך על גרסתו. הוא הוסיף והצביע על כך שעדותו של משה התייחסה לנוכחות של אדם כבן 50-45 בעוד שהעורר הוא בן למעלה מ-60 ואינו נראה צעיר מכפי גילו.

10.      בכל הנוגע לבקשה לשחרר את העורר לחלופת מעצר טען בא-כוחו של העורר כי הדבר מתחייב הן מחולשתן של הראיות לכאורה, ככל שאלה קיימות, והן ממצבו הבריאותי הרעוע של העורר. הוא הוסיף והדגיש כי שירות המבחן אומנם לא בא בהמלצה חיובית בעניינו של העורר, אך גם לא שלל את שחרורו לחלופת מעצר. כמו כן, לדבריו, עברו הפלילי של העורר שייך לפרק קודם בחייו, בהתחשב בכך שב-10 השנים האחרונות הוא לא היה מעורב בפלילים, עשה כל שלאל ידו בכדי שילדיו לא יהיו מעורבים בפלילים ואף הצליח בכך.

11.      המדינה צידדה בהחלטתו של בית המשפט קמא על כל חלקיה - הן בכל הנוגע לתשתית הראייתית התומכת במעצרו של העורר והן בכל הנוגע לאי-שחרורו לחלופת מעצר.

12.      באשר לתשתית הראייתית, ציין בא-כוח המדינה שעדותו של פתחי היא עדות שניתן לסמוך עליה - בהתחשב בכך שפתחי מכיר את העורר כאביו של מעסיקו. על רקע זה ניתן גם להבין, כך נטען, את ניסיונו של פתחי לעמעם את הגרסה שמסר בהודעתו האחרונה (בכל הנוגע לאופיו של האקדח שאחז העורר). בא-כוח המדינה התייחס בהקשר זה לשקריו של העורר - אשר טען תחילה שאינו מכיר את פתחי ואילו בהמשך טען כנגדו שהוא שקרן ושתוי. גרסתו של פתחי, כך נטען, חוזקה בגרסאותיהם של שלושה עדים אחרים - שני עדי ראייה אובייקטיביים (משה ויוסי) ועד נוסף (אבו זייד) שגרסתו תאמה לגרסתו של פתחי. בסופו של דבר, ציין בא-כוח המדינה שכל טענה אחרת באשר לעדים אחרים דינה להיבחן במשפט עצמו.

13.      בכל הנוגע לחלופת המעצר התייחסה המדינה הן להערכותיו של שירות המבחן באשר לדפוסי המחשבה המאפיינים את העורר והן לכך שהוא לא אותר לצורך התייצבות לחקירה אלא כחודש לאחר התרחשותו של אירוע הירי. העורר טען בהקשר זה כי שהה מחוץ לביתו, כשהוא לן בחיק הטבע, ללא קשר למשפחתו, וגרסה זו מעוררת, כך נטען, תמיהה. העורר ציין, בתגובה לדברים, כי גם במקרה של אי-התייצבות לחקירה אין לשלול את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר.

14.      לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הערר להידחות.

15.      לצורך ההחלטה בשלב זה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, עדותו של פתחי והחיזוקים שנמצאו לה בדבריהם של חלק מן העדים, הם מספקים אכן, עדים אחרים ציינו שלא ראו את העורר (או לא מסרו שראו אותו), אך שאלת המשקל שיש לייחס לכך צריכה להתברר במשפט עצמו, ולא בשלב הנוכחי. כך גם בעניין המשקל שיש לייחס להודעתו של פתחי - ככל שנפלו פגמים בגבייתה, טיבם והשלכתם על זיהויו של העורר יתבררו בערכאה הדיונית. לעת הזו, די בכך שפתחי הצביע על העורר כמי שאחז באקדח, ושלגרסתו נמצאו חיזוקים בהודעותיהם המחזקות של משה, יוסי ואבו זייד, על מנת לקבוע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית התומכת בכתב האישום. בא-כוח העורר קרא לנו למעשה לעסוק בהבחנות דקות, כדוגמת הערכת מראהו של העורר כמי שנראה צעיר מכפי גילו או הערכת הסבירות שעובדי המוסך לא ראו אדם שנמצא בו, בשים לב לגודלו של המקום. לכל אלה אין מקום בשלב זה של ההליך.

16.      ההחלטה בשאלה של חלופת מעצר במקרה דנן מעוררת התלבטות רק בשים לב למצבו הבריאותי של העורר. אולם, מנגד שוקלת המסוכנות העולה מחומרת העבירה המיוחסת לו, עברו הפלילי, דפוסי המחשבה המאפיינים אותו, ובנוסף לכך - התחמקותו לכאורה מהתייצבות לחקירה במשך זמן לא קצר. אכן, כפי שציין גם בא-כוח העורר, הימנעות מלהתייצב לחקירה אינה שוללת על הסף, לכשעצמה, את האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר (כפי שציינתי בהחלטתי בבש"פ 8259/12 עמר נ' מדינת ישראל (20.11.2012) (להלן: עניין עמר)). אף כי התחמקות לכאורה מחקירה מהווה, מטבע הדברים, שיקול משמעותי בהקשרה של עילת המעצר שעניינה חשש לשיבוש מהלכי משפט, המשקל שיש ליתן לשיקול זה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מכל מקום, בענייננו ממילא לא נטען כי הימנעותו של העורר מלהתייצב לחקירה מהווה שיקול מרכזי או מכריע למעצרו עד תום ההליכים. ביסוד החלטתו של בית המשפט קמא עמדו המסוכנות הנשקפת מהעורר ועמדתו המסויגת של שירות המבחן בעניינו. אכן, העובדה שהעורר לא אותר לצורך חקירה במשך כחודש שוקלת גם היא נגד שחרורו לחלופה, אולם משקלה גובר נוכח הצטרפותה לנתונים האחרים המלמדים כי אין בנמצא חלופה שבכוחה לקיים את תכלית המעצר במקרה זה.

17.      אשר על כן, דין הערר להידחות.

           ניתנה היום, כ"ב באדר התשע"ג (4.3.2013).